טיל ב-2 מיליון דולר מול כטב"ם ב-2,000: הבעיה שמלחיצה את הפנטגון והשווקים

מאת: אסף קופפר

המלחמות האחרונות במזרח התיכון ובאוקראינה חשפו בעיה עמוקה בהרבה מהיבט צבאי בלבד – בעיה כלכלית-אסטרטגית שמטלטלת את תפיסת ההגנה המערבית. לפי דיווחים עדכניים, ארה"ב ובעלות בריתה נאלצו לשגר אלפי מיירטים מתקדמים, בקצב שמקרב את המלאים לגבול היכולת הקיים. במקביל, האיומים עצמם – בעיקר כטב"מים פשוטים מיוצרים במהירות, בזול ובכמויות גדולות מאוד. השילוב הזה יוצר מציאות שבה הצד התוקף לא צריך להיות מתקדם טכנולוגית כדי להיות אפקטיבי.

במילים פשוטות: הצד שמגן משלם פי מאות מהצד שתוקף. בכירי הפנטגון כבר מודים שהמערכת נמצאת "בצד הלא נכון של עקומת העלויות". מדובר לא רק בבעיה תקציבית, אלא בבעיה אסטרטגית שעשוי לאפשר לאויב לשחוק מערכות מתקדמות לאורך זמן באמצעות כמות ולא איכות. ככל שהעימות מתמשך, כך הפער הזה הופך לקריטי יותר, במיוחד כאשר המלאים נשחקים מהר יותר מקצב הייצור.

המציאות בשטח ממחישה את הפער בצורה חדה. הצי האמריקני השתמש בטילי יירוט מתקדמים בעלות של מיליוני דולרים כדי להפיל כטב"מים שעולים אלפים בודדים בלבד. בנוסף, הדוקטרינה הצבאית מחייבת לעיתים שיגור של יותר ממיירט אחד לכל מטרה כדי להבטיח הצלחה מלאה. המשמעות היא עלות מצטברת עצומה, שמכבידה על התקציב ומאיצה את השחיקה במלאים.

במקביל, קצב הייצור של הטילים המתקדמים מוגבל מאוד. חברות כמו לוקהיד מרטין (LMT) ו-RTX (טיקר: RTX) מייצרות מאות עד אלפי מיירטים בשנה בלבד, בעוד האויב יכול לייצר אלפי כטב"מים בתוך שבועות ספורים. הפער הזה הוא בדיוק מה שמדאיג את המערב כיום, שכן הוא מייצר יתרון אסימטרי לצד התוקף.

החות'ים בתימן הפכו לדוגמה בולטת לתופעה הזו. הם משתמשים בכטב"מים מבוססי טכנולוגיה אזרחית זמינה – מנועים פשוטים, מערכות ניווט בסיסיות ורכיבים זולים. למרות הפשטות, הם מצליחים לאיים על ספינות סוחר, לפגוע בתשתיות ולשבש נתיבי סחר בינלאומיים. כתוצאה מכך, ארה"ב נאלצת להשתמש באמצעים היקרים ביותר כדי להבטיח יירוט מלא.

המשמעות ברורה: מודל ההגנה הנוכחי אינו בר קיימא לאורך זמן. גם אם היירוטים מצליחים, העלות המצטברת והקצב שבו המלאים נשחקים יוצרים סיכון אסטרטגי חדש. בעימות ממושך, הצד שמוציא יותר כסף על כל יירוט יכול להימצא בעמדת נחיתות, גם אם הוא טכנולוגית עדיף.

בתגובה, הפנטגון מאיץ פיתוח של מערכות שמטרתן לשנות את משוואת העלויות. אחד הכיוונים המרכזיים הוא נשק מבוסס לייזר, שמאפשר יירוט בעלות זניחה יחסית לכל ירייה. חברות כמו לוקהיד מרטין (LMT) ו-RTX (טיקר: RTX) כבר משקיעות בפיתוח מערכות כאלה, שיכולות לפגוע בכטב"מים במהירות וביעילות.

כיוון נוסף הוא נשק מיקרוגל מתקדם, שמסוגל לשתק מערכות אלקטרוניות של כטב"מים באמצעות פולסים אלקטרומגנטיים. היתרון הגדול כאן הוא היכולת להתמודד עם נחילים של מטרות בו זמנית, ולא רק עם מטרה אחת בכל פעם. תחום זה מושך עניין מצד חברות כמו נורת'רופ גרומן (NOC), שמובילה בפיתוח פתרונות לוחמה אלקטרונית.

במקביל, מתפתח שוק חדש של מיירטים זולים יותר. חברות ביטחוניות מפתחות כטב"מים ייעודיים ליירוט כטב"מים אחרים, בעלות נמוכה משמעותית מטילים מסורתיים. גם כאן, חברות כמו ג'נרל דיינמיקס (GD) עשויות ליהנות מהמעבר לפתרונות גמישים וזולים יותר.

המעבר הזה אינו רק טכנולוגי, אלא גם תפיסתי. במקום להסתמך על מערכות יקרות בלבד, המטרה היא ליצור שכבות הגנה מגוונות שמשלבות בין דיוק, עלות ויכולת ייצור. מדובר בשינוי מהותי בגישה הצבאית, שמבין כי במלחמות מודרניות כמות יכולה להיות לא פחות חשובה מאיכות.

אך הדרך ליישום אינה פשוטה. הפנטגון מתמודד עם בירוקרטיה מורכבת, תהליכי רכש ארוכים ושרשראות אספקה איטיות. בזמן שהאויב משתמש בטכנולוגיה זמינה מהמדף, ארה"ב מחויבת לעמוד בתקנים מחמירים ובבדיקות בטיחות ממושכות. הפער הזה מקשה על פריסה מהירה של פתרונות חדשים בשטח.

למרות זאת, הלחץ הולך וגובר. השחיקה במלאים והעלויות הגבוהות דוחפות את המערכת לחפש פתרונות מהירים ויעילים יותר. עבור התעשייה הביטחונית, מדובר בהזדמנות עסקית משמעותית, שכן הביקוש למערכות הגנה זולות ויעילות צפוי לעלות בצורה חדה.

החברות הגדולות כבר נמצאות בעמדה טובה ליהנות מהמגמה. לוקהיד מרטין, RTX, נורת'רופ גרומן וג'נרל דיינמיקס מובילות בפיתוח מערכות מתקדמות. במקביל, גם חברות קטנות יותר עשויות להיכנס לשוק ככל שהביקוש לפתרונות זולים יגדל.

בסופו של דבר, הלקח המרכזי מהלחימה הנוכחית ברור: בעידן של כטב"מים זולים ונחילים, העלות היא חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה. מי שיצליח להוריד את מחיר היירוט, עשוי להיות בעל  יתרון בשדה הקרב – ואף להוביל את הדור הבא של תעשיית הביטחון.

מקורות:

 בלומברג