טראמפ, גרינלנד והאירופים: איך מכסי סחר הפכו למשבר אסטרטגי של האיחוד האירופי

מאת: אסף קופפר

כאשר נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין עמדה לעלות לבמה בדרום אמריקה כדי לחתום על אחד מהסכמי הסחר הגדולים בתולדות האיחוד, נדמה היה כי לבריסל יש רגע נדיר של הישג. אלא שבאותן דקות ממש, בוושינגטון, הנשיא דונלד טראמפ טרף את הקלפים. הכרזתו על הטלת מכסים נוספים על אירופה, כתגובה לתמיכת האיחוד בגרינלנד, לא הייתה רק צעד מסחרי – אלא איתות ברור לכך שהיחסים הטרנס-אטלנטיים נכנסו לשלב חדש, כוחני ובלתי צפוי.

המכסים, שכוונו פורמלית לסוגיות הקשורות לגרינלנד, פגעו בלב האסטרטגיה האירופית כלפי טראמפ: אסטרטגיית הפיוס. מאז חזרתו של טראמפ לבית הלבן, בחרה הנהגת האיחוד לנסות ולרכך את וושינגטון באמצעות ויתורים מסחריים, הימנעות מעימותים פומביים ושאיפה לייצר “וודאות” מול נשיא הידוע כבלתי צפוי. אלא שהמהלך האחרון המחיש כי מבחינת טראמפ, כל מחווה נתפסת כהזדמנות ללחץ נוסף.

התגובה האירופית הייתה מאופקת, אולי מאופקת מדי. פון דר ליין נמנעה מגינוי פומבי מיידי, ובחרה במסר כללי על שמירה על האינטרסים של האיחוד. מאחורי הקלעים, לפי דיפלומטים אירופים, התחושה הייתה של תסכול גובר. יותר ויותר קולות בבריסל טוענים כי מדיניות ההכלה לא רק שאינה מונעת צעדי ענישה אמריקאיים, אלא אף מעודדת אותם. מבחינתם, משבר גרינלנד הפך לסמל של כישלון קו ההרגעה.

העיתוי רגיש במיוחד. האיחוד האירופי נכנס ל-2026 כשהוא חלש כלכלית יחסית, מתמודד עם פערי צמיחה מול ארה"ב וסין, ותלוי במידה רבה ביציבות הסחר העולמי. במצב כזה, איום במלחמת סחר מול וושינגטון אינו רק סיכון כלכלי אלא עשויי להוות איום על מעמדו הגיאופוליטי של האיחוד. גרינלנד, טריטוריה בעלת חשיבות אסטרטגית ומשאבי טבע משמעותיים, הפכה בן לילה למוקד התנגשות בין תפיסת עולם אמריקאית כוחנית לבין אירופה שמתקשה להקרין עוצמה.

מאחורי הקלעים, הביקורת כלפי הנהגת הנציבות הולכת ומחריפה. מבקריה של פון דר ליין טוענים כי מאז תחילת כהונתה השנייה, הדגש על יחסים בינלאומיים ופסגות ראווה בא על חשבון טיפול שורש בבעיות הכלכליות הפנימיות של האיחוד. שוק פנימי מפוצל, רגולציה כבדה וחסמים בין מדינות האיחוד עצמם – כל אלה מחלישים את יכולת התגובה של אירופה ללחצים חיצוניים. כאשר טראמפ מפעיל מכסים, לאירופה פשוט אין מספיק מנופי נגד אפקטיביים.

האירוניה היא שפון דר ליין אינה חסרת הישגים. בתקופת כהונתה הראשונה היא הובילה צעדים חסרי תקדים מתיאום רכש חיסונים ועד סנקציות כואבות על רוסיה ותלות אנרגטית מופחתת במוסקבה. גם בתחום הסחר, הטלת מכסים על רכבים חשמליים מסין והסכם הענק עם מדינות דרום אמריקה מעידים על נכונות לעימות כשצריך. אך מול טראמפ, נדמה שהקו שונה: זהיר יותר, מתפשר יותר ואולי גם פגיע יותר.

חזרתו של טראמפ שינתה את כללי המשחק. העסקה שחתמה אירופה בקיץ, שקיבלה בפועל מכסים של 15% על יצוא לארה"ב בתמורה להסרת חסמים על מוצרים אמריקאיים, נועדה לקנות שקט. בפועל, השקט לא הגיע. להיפך – הדרישות האמריקאיות התרחבו, מנושאי מתכות ועד רגולציית טכנולוגיה, וכעת גם גרינלנד נכנסה למשוואה. עבור רבים בבריסל, זה הרגע שבו מתברר כי אין “עסקה סופית” עם טראמפ.

המשבר הנוכחי מעלה שאלה עמוקה יותר: האם האיחוד האירופי מסוגל לפעול ככוח מרתיע בעולם שבו סחר משמש כנשק פוליטי. כל עוד אירופה מתקשה לקבל החלטות מהירות ולגבש קו אחיד, היא נותרת חשופה ללחצים מצד שחקנים אגרסיביים יותר. טראמפ מזהה זאת היטב, ומשתמש במכסים לא רק כדי להשיג ויתורים כלכליים, אלא כדי לבחון את גבולות הסבלנות האירופית.

גרינלנד עשויה להתברר כנקודת מפנה. יש דיפלומטים הסבורים כי כאן תיאלץ אירופה לבחור בין המשך ניסיון לרצות את וושינגטון לבין בניית אסטרטגיית תגובה עצמאית – כזו שתשלב כלים מסחריים, רגולטוריים וגיאופוליטיים. ויתור נוסף עלול לשדר חולשה; תגובה חריפה מדי עלולה להצית עימות רחב. בין שתי האפשרויות הללו, האיחוד האירופי מוצא את עצמו ב-2026 בפני מבחן מנהיגות שעשוי להגדיר את מקומו בסדר העולמי החדש.

מקורות:

בלומברג