מסחר באופציות

בשיעור הקודם בנינו את ההבנה הראשונית של מהי אופציה ולמה היא קיימת. ראינו שאופציה היא חוזה פיננסי שנועד להתמודד עם אי־ודאות עתידית, ולא בעלות על נכס. בשיעור הזה ניכנס למבנה הפנימי של האופציה עצמה. המטרה כאן היא לבנות שפה משותפת וברורה: להבין מהם המרכיבים שמגדירים כל אופציה, כך שבהמשך הקורס כל נושא מתקדם יישען על בסיס מושגי יציב וברור.

ישנם 2 סוגי אופציות, אופציית CALL (נקראת בעברית אופציית רכש) ואופציית PUT (נקראת בעברית אופציית מכר)

כל אופציה מורכבת ממספר רכיבים קבועים. המרכיב הראשון הוא נכס הבסיס (Underlying Asset). נכס הבסיס הוא הנכס שאליו מתייחס אופציה, והוא זה שממנו נגזר ערכה של האופציה. נכס הבסיס יכול להיות מניה בודדת, מדד מניות, סחורה, או חוזה עתידי. האופציה אינה קיימת בפני עצמה היא נגזרת מנכס הבסיס; כל המשמעות הכלכלית שלה נובעת מהקשר לנכס הבסיס ומהשינויים במחירו.

פשכאשר מחיר נכס הבסיס משתנה, האופציה מגיבה בהתאם. לכן, לפני שמסתכלים על מחיר אופציה, תמיד חשוב לדעת קודם כל מהו נכס הבסיס שעליו היא נסחרת. בלי ההבנה הזו, קשה לפרש נכון כל נתון שמופיע במערכת המסחר.

המרכיב השני הוא מחיר המימוש, Strike Price. זהו המחיר שנקבע מראש, שלפיו ניתן לקנות או למכור את נכס הבסיס אם מחליטים לממש את הזכות. מחיר המימוש קבוע ואינו משתנה לאורך חיי האופציה.

כדי להבין מה המשמעות שלו בכל רגע, משווים בין מחיר המימוש למחיר הנוכחי של נכס הבסיס. ההשוואה הזו מגדירה את מצבה של האופציה.

באופציית Call, אם מחיר נכס הבסיס גבוה ממחיר המימוש, האופציה נמצאת בתוך הכסף, או IN THE MONEY. המשמעות היא שאם מממשים עכשיו, מתקבל רווח מיידי, כי ניתן לקנות במחיר נמוך ממחיר השוק. אם מחיר נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש, האופציה מחוץ לכסף,או באנגלית OUT OF THE MONEY, משום שאין רווח ממימוש – אפשר לקנות בשוק במחיר טוב יותר. כאשר המחיר קרוב מאוד למחיר המימוש, האופציה נקראת על הכסף או AT THE MONEY. במצב כזה אין רווח מיידי ממימוש, והיא נמצאת בדיוק בנקודת האיזון.

באופציית Put ההיגיון זהה, אבל הכיוון הפוך. אם מחיר נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש, האופציה בתוך הכסף, כי ניתן למכור במחיר גבוה ממחיר השוק. אם המחיר גבוה ממחיר המימוש, האופציה מחוץ לכסף, משום שאין יתרון במכירה לפי מחיר נמוך ממחיר השוק. גם כאן, כאשר המחיר קרוב מאוד למחיר המימוש, האופציה נחשבת על הכסף. 

המונחים בתוך הכסף, מחוץ לכסף ועל הכסף הם פשוט דרך לתאר האם יש רווח מיידי ממימוש, אין רווח כזה, או שהאופציה נמצאת בדיוק באמצע.

מרכיב נוסף הוא סוג האופציה מבחינת אפשרות המימוש, כלומר ההבחנה בין אופציות אמריקאיות לאופציות אירופאיות. זהו מאפיין קבוע של סוג האופציה, ואינו משהו שניתן לבחור בו כפעולה.
אופציה אמריקאית אפשר לממש בכל יום עד תאריך הפקיעה ובתנאי שהאופציה שרכשנו נמצאת "בתוך הכסף". אופציה אירופאית אפשר לממש רק ביום הפקיעה עצמו.  

ההבדל בין אופציה אמריקאית לאירופאית משפיע על שני הצדדים בעסקה. באופציה אמריקאית אפשר לממש את הזכות בכל רגע עד תאריך הפקיעה, ולכן גם מי שקנה וגם מי שכתב את האופציה צריכים להיות מודעים לכך שהמימוש יכול לקרות מוקדם מהצפוי. באופציה אירופאית המימוש אפשרי רק ביום הפקיעה עצמו, ולכן שני הצדדים יודעים מתי הזכות תוכל להתממש.

המרכיב הבא הוא תאריך הפקיעה (Expiration Date). תאריך הפקיעה הוא המועד שבו האופציה מפסיקה להיות בתוקף ולמעשה פגה. עד המועד הזה אפשר בדרך כלל לסחור באופציה, ובחלק מהמקרים גם לממש את הזכות שהיא נותנת, לפי הכללים שלה. אחרי הפקיעה האופציה כבר לא בתוקף, ולכן אי אפשר יותר למכור אותה או לממש אותה. בנוסף, באופציה אמריקאית אפשר לממש בכל יום עד הפקיעה, ובאופציה אירופאית המימוש אפשרי רק ביום הפקיעה עצמו.

העובדה שלאופציה יש תאריך סיום קבוע היא מאפיין מהותי. בניגוד למניה, שניתן להחזיק בה ללא הגבלת זמן, אופציה פועלת בתוך מסגרת זמן ברורה. ככל שמתקרבים למועד הפקיעה, משתנה האופן שבו האופציה מתנהגת, גם אם מחיר נכס הבסיס אינו משתנה כלל. לנושא הזמן והשפעתו נקדיש פרקים ייעודיים בהמשך הקורס, אך כבר עכשיו חשוב להפנים שהזמן הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה של כל אופציה.
בכל אופציה יש גם פרמיה (Premium). הפרמיה היא המחיר שמשלמים כדי לקנות את האופציה. זה הסכום שיוצא מהכיס של הקונה ונכנס לכיס של הצד שמכר את האופציה. הרעיון פה מאוד ברור: מי שקונה אופציה משלם פרמיה כדי לקבל זכות, ומי שמוכר אופציה מקבל את הפרמיה בתמורה להתחייבות. הפרמיה אינה “פיקדון” שמקבלים בחזרה, אלא המחיר של הזכות עצמה. לכן, אם האופציה פוקעת בלי שמימשו אותה, הפרמיה ששולמה נשארת אצל המוכר. בהמשך הקורס נלמד מה משפיע על גובה הפרמיה ולמה לפעמים היא יקרה ולפעמים זולה, אבל כבר עכשיו מספיק להבין שזו נקודת ההתחלה של כל עסקת אופציות: זכות מצד אחד, והתחייבות מראש מצד שני.

מרכיב חשוב נוסף הוא מכפיל הנכס. באופציות על מניות בארצות הברית, אופציה אחת בדרך כלל מייצגת 100 מניות. המשמעות היא שהמחיר של האופציה מוכפל ב-100 כדי לחשב את שווי העסקה בפועל. כלומר, המחיר שמופיע למניה אינו מייצג את סכום הכסף הכולל, אלא רק את המחיר ליחידה, והסכום האמיתי שמשלם הקונה או מקבל המוכר נקבע על ידי המכפיל.

למשל, אם רוכשים אופציה על מניות של TSLA עם מכפיל 100, המשמעות היא שהאופציה נותנת זכות על 100 מניות, והמחיר שהקונה משלם מוכפל ב-100 כדי לדעת מהו שווי העסקה הכולל.

בנכסים שונים המכפילים משתנים, וזה משפיע ישירות על החשיפה הכלכלית של האופציה. לדוגמה, באופציות על חוזים עתידיים כמו חוזי נפט או מדד נאסדק, המכפיל בדרך כלל זהה למכפיל של החוזה העתידי עצמו, והמחיר שמתקבל אחרי הכפלה מייצג את השווי האמיתי של העסקה.

כאשר מחברים את כל המרכיבים יחד, מתקבלת תמונה ברורה: כל אופציה מוגדרת באמצעות נכס בסיס, מחיר מימוש , תאריך פקיעה, סוג מימוש ומכפיל. ללא אחד מהמרכיבים האלו, האופציה אינה מוגדרת. זהו שלד קבוע שחוזר על עצמו בכל שוק ובכל סוג אופציה.

לאחר שהכרנו את המרכיבים המרכזיים של האופציה, חשוב להבין את אופן הסליקה שלה, שמתחלק לשני סוגים עיקריים: סליקה פיזית וסליקה כספית.

סליקה פיזית פירושה שבסיום העסקה, אם האופציה מומשה, הצד שמחויב צריך למסור או לקבל בפועל את נכס הבסיס. לדוגמה, באופציות על מניות אמריקאיות רבות, אם הקונה מממש אופציית Call, המוכר מספק את המניה בפועל, והעסקה נסגרת באמצעות מסירה פיזית של המניה.  

סליקה כספית פירושה שבמקום למסור את הנכס בפועל, ההפרש בין מחיר המימוש למחיר השוק משולם במזומן. זה נפוץ באופציות על מדדים, כמו SPX, או על סחורות מסוימות. לדוגמה, אם אופציית Call על מדד נסחרת ונמצאת בתוך הכסף, במקום להעביר את המדד עצמו, הצדדים מחליפים תשלום במזומן בהתאם לרווח או להפסד.

הבחירה בין סליקה פיזית לסליקה כספית משפיעה על שני הצדדים בעסקה. במימוש פיזי יש התחייבות ממשית למסור או לקבל את הנכס, בעוד שבסליקה  כספית הסיכון מתממש במזומן בלבד, בלי צורך במסירה של נכס ממשי. לצדדים זה נותן הבנה ברורה של מה שעליהם לבצע במידה והאופציה תיממש, וכיצד הערך הכלכלי מתממש בפועל.

בנוסף, השילוב בין סוג האופציה, כמו אמריקאית מול אירופאית, לסוג הסליקה חשוב: אופציה אמריקאית עם סליקה פיזית מאפשרת מימוש בכל יום עד הפקיעה עם מסירה אמיתית של הנכס, בעוד אופציה אירופאית עם סליקה כספית תתממש רק ביום הפקיעה, ובמזומן בלבד. ההבחנה הזו עוזרת להבין את החשיפה של כל צד בעסקה ואת סיכוני המימוש האפשריים.

בהמטרה של השיעור הזה אינה לשנן מונחים, אלא להבין כיצד הם מתחברים זה לזה. ברגע שהמבנה הזה ברור, כל נושא מתקדם יותר בקורס כמו תמחור, יווניות, אסטרטגיות וניהול סיכונים, נשען עליו בצורה טבעית וברורה.

לסיכום, בשיעור הזה פירקנו את האופציה למרכיבי היסוד שלה. הכרנו את נכס הבסיס, מחיר המימוש, פרמייה, תאריך הפקיעה, ההבחנה בין אופציות אמריקאיות לאופציות אירופאיות, ואת חשיבות המכפיל וההבדלים בין נכסים שונים. ההבנה של המבנה הזה היא תנאי בסיסי להמשך הקורס. בשיעור הבא נעסוק בסוגי האופציות עצמם – אופציות Call ואופציות Put – ונבין כיצד הזכויות וההתחייבויות מקבלות ביטוי מעשי, יחד עם ההיכרות עם השחקנים שפועלים בשוק.

תודה שצפיתם, ונתראה בסרטון הבא!

שלום לכולם

בשני השיעורים הקודמים בנינו את הבסיס להבנת עולם האופציות. למדנו מהי אופציה ולמה היא קיימת, ולאחר מכן פירקנו אותה למרכיבי היסוד שמגדירים כל אופציה: נכס בסיס, מחיר מימוש, תאריך פקיעה, סוג מימוש, פרמיה ומכפיל. בשיעור הזה נתקדם צעד נוסף ונעסוק בסוגי האופציות עצמם, וכן בשחקנים שפועלים בשוק. המטרה היא להבין מהי הזכות שמגולמת בכל סוג אופציה, מי מחזיק בזכות, מי נוטל התחייבות, ואיך אותו חוזה בדיוק מייצר חשיפה שונה לחלוטין לכל אחד מהצדדים.

באופן בסיסי, קיימים שני סוגי אופציות: אופציות Call ו־אופציות Put. ההבדל ביניהן אינו טכני בלבד, אלא מהותי, והוא נוגע לפעולה העתידית שהאופציה מגדירה ביחס לנכס הבסיס.

אופציית Call מעניקה זכות לקנות את נכס הבסיס במחיר המימוש שנקבע מראש, עד או במועד הפקיעה, בהתאם לסוג האופציה אמריקאית או אירופאית. מי שמחזיק אופציית Call אינו מחויב לקנות את הנכס, אלא מחזיק אפשרות לעשות זאת ומשלם פרמיה למוכר, או במילים אחרות, לכותב האופציה. הזכות הזו מקבלת משמעות בעיקר כאשר מחיר נכס הבסיס גבוה ממחיר המימוש, כי אז אם נבחר לממש את האופציה נוכל לקנות את הנכס במחיר נמוך יותר מהשוק. ההפרש בין מחיר השוק למחיר המימוש הוא הרווח האפשרי שלנו, לאחר חישוב עלות הפרמיה ששולמה. ככל שהפער בין מחיר השוק למחיר המימוש גדול יותר, הרווח הפוטנציאלי גדול יותר.

כאשר מחיר נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש, אין יתרון לממש את האופציה, כי הקנייה במחיר המימוש תהיה יקרה יותר מהמחיר בשוק. במצב כזה האופציה יכולה פשוט להישאר ללא שימוש.

כך האופציה מגדירה מראש את התנאים שבהם ניתן להרוויח, ומאפשרת להימנע ממימוש כאשר הוא לא משתלם מבחינה כלכלית. זו דרך להבין איך תנועת המחיר של נכס הבסיס משפיעה על הערך הכלכלי של האופציה בכל רגע נתון.

לדוגמה, נניח שיש לנו אופציית Call על מניית TSLA עם מחיר מימוש של 700 דולר, והמחיר הנוכחי של המניה בשוק הוא 750 דולר. במקרה הזה, אם נממש את האופציה, נוכל לקנות את המניה במחיר של 700 דולר ולמכור מיד בשוק במחיר 750 דולר. ההפרש של 50 דולר למניה מייצג את הרווח הגולמי שלנו (לפני חישוב הפרמיה ששולמה).

לעומת זאת, אם מחיר המניה בשוק היה 680 דולר, אין טעם לממש את האופציה, כי המחיר במימוש גבוה יותר מהשוק. במצב כזה האופציה פשוט נשארת ללא שימוש, והקונה מחליט לוותר על המימוש.

המונח  Call מגיע מהמילה האנגלית "to call", שמשמעותה "לקרוא" או "לדרוש". הכוונה היא שהבעלים של האופציה יכול “לקרוא” לנכס אליו, כלומר לממש את הזכות לקנות את נכס הבסיס במחיר המימוש, אם זה משתלם לו. 

כאן חשוב להבחין בין שני תפקידים שונים: קניית Call וכתיבת (מכירה) Call. קניית Call משמעותה רכישת זכות עתידית לקנות נכס במחיר קבוע מראש. כתיבת Call משמעותה נטילת התחייבות למכור את נכס הבסיס במחיר המימוש, אם הצד השני יבחר לממש את הזכות שלו. מדובר באותו חוזה בדיוק, אך עם חשיפה שונה לחלוטין לכל צד. למעשה זהו משחק סכום 0, כלומר יש צד שמשלם פרמיה ויש צד שני שמקבל את הפרמיה. 

אופציית Put, לעומת זאת, מעניקה זכות למכור את נכס הבסיס במחיר המימוש שנקבע מראש, עד או במועד הפקיעה. גם כאן מדובר בזכות ולא בחובה. הזכות הזו מקבלת משמעות בעיקר כשהמחיר של נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש, כי במצב כזה אם נבחר לממש את האופציה, נוכל למכור את הנכס במחיר גבוה יותר מהשוק ולמנוע הפסד או להפיק רווח. ברגע שמחיר נכס הבסיס גבוה ממחיר המימוש, אין סיבה לממש את האופציה. הזכות יכולה פשוט להישאר ללא שימוש. ההבנה הזו עוזרת לראות מתי אופציה Put באמת שימושית ומה המשמעות הכלכלית שלה בכל רגע בזמן.

לדוגמה, אם קנינו אופציית Put על מניית טסלה במחיר מימוש של 700$, ומחיר המניה בשוק כרגע הוא 650$, נוכל לממש את האופציה ולמכור את המניה ב-700$, ולהרוויח את ההפרש של 50$ למניה. אם לעומת זאת מחיר המניה בשוק הוא 720$, אין יתרון לממש את האופציה.

המונח Put מגיע מהמילה האנגלית "to put", שמשמעותה "להניח" או "לשים". הכוונה היא שמי שמחזיק באופציית Put יכול "לשים" את נכס הבסיס בידי הצד השני, כלומר למכור לו את הנכס במחיר המימוש שנקבע מראש.

גם באופציות Put קיימת הבחנה ברורה בין קניית Put לבין כתיבת Put. קניית Put היא רכישת זכות למכור נכס במחיר קבוע מראש. כתיבת Put היא נטילת התחייבות לרכוש את נכס הבסיס במחיר המימוש, אם הצד השני יבחר לממש את הזכות. שוב, אותו חוזה עצמו מייצר פרופיל סיכון שונה לחלוטין לכל אחד מהצדדים. מדובר באותה אופציה, אבל כל צד נמצא בצד אחר של העסקה ולכן החשיפה שלו שונה לחלוטין.

קונה אופציה משלם פרמיה מראש, ובתמורה מקבל זכות. הסיכון שלו מוגבל לפרמיה ששולמה, משום שאין עליו חובה לממש את האופציה. מוכר אופציה, לעומת זאת, מקבל את הפרמיה מראש, אך בתמורה נוטל על עצמו התחייבות חוזית, שיכולה להיכנס לתוקף אם הצד השני יבחר לממש את הזכות.

כדי להבין טוב יותר את המשמעות של הזכויות וההתחייבויות, חשוב להסתכל גם על מבנה הרווח וההפסד של אופציות. לכל אופציה קיימת צורת התנהגות מוגדרת של רווח והפסד כתלות במחיר נכס הבסיס. הצורה הזו שונה בין Call ל־Put, ושונה גם בין קנייה לכתיבה של אותה אופציה.

בגרפים של רווח והפסד ניתן לראות כיצד מחיר המימוש, הפרמיה ותנועת מחיר נכס הבסיס משפיעים על התוצאה. הגרף אינו מיועד לחישוב מדויק בשלב זה, אלא להבנה ויזואלית של המבנה: היכן מתחיל רווח, היכן מתחיל הפסד, והאם קיימים גבולות ברורים

אותו עיקרון חל גם באופציות Put, אך עם כיוון הפוך של ההתנהגות. גרף הרווח וההפסד של Put נראה שונה מזה של Call, והוא משקף את הזכות למכור ולא לקנות. גם כאן, הקנייה והכתיבה יוצרות גרפים שונים לחלוטין, למרות שמדובר באותו חוזה בסיסי

לסיכום, בשיעור הזה הכרנו את שני סוגי האופציות המרכזיים – Call ו־Put – והבנו מהי הזכות שמגולמת בכל אחת מהן. חידדנו את ההבחנה בין קונים למוכרים של אופציות, ואת העובדה שאותו חוזה עצמו יוצר חשיפה שונה לחלוטין לכל צד. בנוסף, ראינו כיצד מערכת המסחר והגרפים הוויזואליים מאפשרים להבין את מבנה הרווח וההפסד של אופציות בצורה ברורה. בשיעור הבא נעסוק בערך האופציה ובתמחור שלה, ונראה כיצד כל המרכיבים שלמדנו עד עכשיו מתכנסים למחיר אחד – הפרמיה.

תודה שצפיתם, ונתראה בסרטון הבא.

שלום לכולם

 בשיעורים הקודמים הכרנו את מבנה האופציה, את סוגי האופציות ואת השחקנים שפועלים בשוק. בשיעור הזה נעסוק באחת השאלות המרכזיות בעולם האופציות: איך נקבע המחיר של אופציה, ולמה שתי אופציות על אותו נכס בסיס יכולות להיסחר במחירים שונים. המחיר של אופציה נקרא פרמיה, והבנה של הפרמיה היא שלב קריטי לפני שממשיכים לנושאים כמו יווניות, אסטרטגיות וניהול סיכונים.

הפרמיה היא הסכום שמשולם או מתקבל עבור האופציה. זהו המחיר שהשוק מייחס לזכות או להתחייבות שמגולמות בחוזה האופציה בנקודת זמן מסוימת. הפרמיה אינה מספר שרירותי, ואינה נקבעת לפי תחושה או דעה אישית. היא תוצאה של תמחור שוק, שמשקלל יחד זמן, סיכון, אי־ודאות וציפיות לגבי העתיד. לכן, שינוי בפרמיה אינו מחייב בהכרח שינוי במחיר נכס הבסיס, אלא יכול לנבוע משינוי באחד מהגורמים האחרים.

המרכיב הראשון בפרמיה נקרא ערך פנימי. ערך פנימי עונה על שאלה אחת פשוטה: אם היינו מממשים את האופציה עכשיו, ברגע זה, האם היה בכך יתרון כלכלי מיידי. הערך הפנימי נקבע אך ורק לפי היחס בין מחיר נכס הבסיס לבין מחיר המימוש, ואינו תלוי בזמן שנותר עד לפקיעה או בציפיות לעתיד.

באופציית Call, כאשר מחיר נכס הבסיס גבוה ממחיר המימוש, קיימת אפשרות לקנות במחיר נמוך ממחיר השוק, ולכן יש ערך פנימי.

 כאשר מחיר נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש, אין יתרון מיידי למימוש, והערך הפנימי הוא אפס. באופציית Put העיקרון הפוך: כאשר מחיר נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש קיים ערך פנימי, וכאשר הוא גבוה ממחיר המימוש הערך הפנימי הוא אפס. חשוב להדגיש שערך פנימי לעולם אינו שלילי – או שיש יתרון מיידי, או שאין.

מעבר לערך הפנימי, קיים מרכיב נוסף בפרמיה שנקרא ערך זמן. ערך הזמן מייצג את האפשרות שעד תאריך הפקיעה יתרחש שינוי במחיר נכס הבסיס. גם אם כרגע לאופציה אין ערך פנימי, עצם קיומו של זמן עד הפקיעה יוצר אפשרות שהמצב ישתנה. האפשרות הזו, והאי־ודאות שנלווית אליה, מתומחרות בתוך הפרמיה.

כדי להבין את זה בצורה פשוטה יותר, אפשר לחשוב על מחיר האופציה כחיבור של שני חלקים:

ערך פנימי + ערך זמן = פרמיית האופציה.

נראה דוגמה קצרה.
נניח שמניית AAPL נסחרת עכשיו במחיר 210 דולר. יש לנו אופציית Call עם מחיר מימוש 200 דולר, והאופציה נסחרת בשוק במחיר של 15 דולר.

קודם נחשב את הערך הפנימי.
החישוב הוא:

210 − 200 = 10

כלומר, אם נממש עכשיו את האופציה נוכל לקנות מניה ב-200 דולר כאשר המחיר בשוק הוא 210. לכן הערך הפנימי הוא 10 דולר למניה.

עכשיו נחשב את ערך הזמן.
אם הפרמיה הכוללת היא 15 דולר, והערך הפנימי הוא 10 דולר, אז החלק שנשאר הוא ערך הזמן.

15 − 10 = 5

כלומר מתוך מחיר האופציה, 10 דולר הם הערך הפנימי, ו-5 דולר הם ערך הזמן. זה החלק במחיר האופציה שמשקף את האפשרות שעד הפקיעה מחיר המניה ימשיך לזוז.

בקורסים מתקדמים יותר ובמסגרות אקדמיות נכנסים לעומק תמחור ערך הזמן, ולומדים כיצד משתנים נוספים כמו תנודתיות, ריבית, דיבידנדים וזמן לפקיעה משפיעים בצורה מתמטית על מחיר האופציה.

כדי להבין את זה לעומק, נסתכל על דוגמה מספרית פשוטה.

נניח שקנינו בעבר אופציית Call על מניית MSFT עם מחיר מימוש 300 דולר. כרגע מחיר המניה בשוק הוא 290 דולר. במצב הזה האופציה מחוץ לכסף, ואין לה ערך פנימי, כי אם נממש עכשיו נקנה ב-300 משהו ששווה 290, אין בכך יתרון.

הערך הפנימי מחושב כך:
290 − 300 = ‎-10

מכיוון שהתוצאה שלילית, הערך הפנימי בפועל הוא 0.

אבל נניח שנותרו עוד שלושה חודשים עד הפקיעה. בשלושה חודשים מחיר המניה יכול לעלות מעל 300. אם למשל בעוד חודש המניה תעלה ל-320 דולר, פתאום ייווצר ערך פנימי:

320 − 300 = 20 דולר למניה.

כלומר, למרות שעכשיו אין ערך פנימי, עצם העובדה שיש זמן מאפשרת לתרחיש כזה להתרחש.

הזמן שנותר עד הפקיעה הוא בעצם מרחב האפשרויות. ככל שיש יותר זמן, יש יותר סיכוי שתתרחש תנועה במחיר שתכניס את האופציה לתוך הכסף. וככל שהאפשרות הזו קיימת, השוק מוכן לשלם עליה.

לכן גם אופציה שנמצאת כרגע מחוץ לכסף יכולה להיסחר במחיר גבוה מאפס. החלק הזה בפרמיה, שאינו נובע מערך פנימי אלא מהאפשרות העתידית, הוא ערך הזמן.

ככל שנותר יותר זמן עד לפקיעה, קיימות יותר אפשרויות לשינוי במחיר נכס הבסיס, ולכן ערך הזמן נוטה להיות גבוה יותר. ככל שמתקרבים למועד הפקיעה, חלון האפשרויות מצטמצם, יש יותר וודאות לגבי מה יקרה בעתיד, וערך הזמן נשחק. גם אם מחיר נכס הבסיס אינו משתנה כלל, ערך הזמן משתנה כתוצאה מחלוף הזמן עצמו. זהו אחד ההבדלים המהותיים בין אופציות לבין נכסים כמו  מניות, שבהם הזמן לבדו אינו שוחק ערך.

כאן חשוב לחבר בין שני המרכיבים שראינו עד עכשיו. כל פרמיית אופציה מורכבת משני חלקים: ערך פנימי וערך זמן. כאשר לאופציה יש ערך פנימי, הפרמיה כוללת גם ערך פנימי וגם ערך זמן. כאשר לאופציה אין ערך פנימי, כל הפרמיה מורכבת מערך זמן בלבד. החיבור הזה מסביר למה אופציה יכולה להיות “יקרה” גם כאשר אין לה יתרון מיידי, ולמה הפרמיה יכולה להשתנות גם בלי שינוי במחיר נכס הבסיס.

כדי לתאר בצורה פשוטה את מצבה של אופציה ביחס למחיר נכס הבסיס, משתמשים במונח מצבי כסף. מצבי כסף אינם כלי להערכת כדאיות, אלא שפה תיאורית שמאפשרת להבין היכן האופציה נמצאת ביחס למחיר המימוש ברגע נתון.

אופציה בתוך הכסף היא אופציה שיש לה ערך פנימי. אופציה בכסף היא אופציה שבה מחיר נכס הבסיס קרוב מאוד למחיר המימוש, ולכן הערך הפנימי כמעט אפסי. אופציה מחוץ לכסף היא אופציה שאין לה ערך פנימי כלל. החלוקה הזו מתארת מצב נוכחי בלבד, והיא אינה אומרת דבר על מה שיקרה בהמשך.

בשלב הזה עולה שאלה טבעית: אם לשתי אופציות שונות אין ערך פנימי, למה אחת יקרה יותר מהשנייה. כאן נכנס לתמונה גורם מרכזי נוסף בפרמיה – התנודתיות הגלומה.התנודתיות הגלומה משקפת את ציפיות השוק לגבי עוצמת התנודות העתידיות במחיר נכס הבסיס. כאשר השוק מצפה לתנועות חדות יותר, אי־הוודאות גדלה, והאופציות נוטות להיות יקרות יותר. כאשר הציפיות לתנודתיות נמוכות יותר, הפרמיות נוטות להיות נמוכות יותר. התנודתיות הגלומה אינה תחזית למה שיקרה בפועל, אלא מדד לאופן שבו השוק מתמחר סיכון ואי־ודאות בנקודת זמן מסוימת.
זו הסיבה ששתי אופציות עם אותו נכס בסיס, אותו מחיר מימוש ואותו תאריך פקיעה יכולות להיסחר במחירים שונים לחלוטין, גם כאשר מחיר נכס הבסיס אינו משתנה. שינוי בציפיות השוק לבדו מספיק  כדי לשנות את הפרמיה.

כדי להבין את זה לעומק, צריך קודם להבין מהי תנודתיות בנכס הבסיס עצמו.

תנודתיות מתארת את עוצמת התנועה של המחיר, לא את הכיוון שלה אלא את הגודל שלה. מניה שזזה אחוז אחד למעלה או למטה ביום נחשבת יחסית רגועה. מניה שקופצת חמישה או שבעה אחוזים ביום נחשבת תנודתית יותר. ככל שהתנועות חדות ומהירות יותר, כך רמת התנודתיות גבוהה יותר.

וכאן נכנסת ההשפעה הישירה על אופציות. אופציה מרוויחה מתנועה. קניית Call מרוויחה מעלייה חדה. קניית Put מרוויחה מירידה חדה. לכן ככל שיש סיכוי לתנועה גדולה יותר, כך גדל הסיכוי שהאופציה תיכנס עמוק לתוך הכסף ותייצר ערך פנימי משמעותי.

ניקח דוגמה פשוטה.

נניח שמדד מסוים נסחר ב-1,000 נקודות ויש אופציית Call עם מחיר מימוש 1,000 ונשאר חודש לפקיעה.

אם המדד בדרך כלל נע בטווח של 1% בחודש, כלומר כ-10 נקודות למעלה או למטה, הסיכוי שבעוד חודש המדד יהיה רחוק מאוד מ-1,000 אינו גבוה. לכן הפרמיה תהיה נמוכה יחסית.

אבל אם בתקופה מסוימת המדד נע 5% בשבוע, כלומר כ-50 נקודות בשבוע, בתוך חודש הוא כבר יכול לזוז עשרות או אפילו מאות נקודות. במקרה כזה הסיכוי שהאופציה תהיה עמוק בתוך הכסף גבוה יותר, ולכן הפרמיה תעלה.

ככל שטווח התרחישים האפשריים רחב יותר, כך מחירי האופציות גבוהים יותר. זהו הבסיס להבנת התנודתיות הגלומה.

התנודתיות הגלומה אינה מודדת מה קרה בעבר, אלא נגזרת מהמחירים שבהם האופציות נסחרות   עכשיו. אם האופציות יקרות, המשמעות היא שהשוק מתמחר תנודתיות גבוהה קדימה. אם האופציות זולות, השוק מתמחר תנודתיות נמוכה יותר.

דוגמה יומיומית לכך היא תקופה שלפני פרסום דוחות כספיים. לפני דוחות של חברה גדולה כמו NVDA או AAPL, השוק יודע שביום הפרסום יכולה להיות תנועה חדה. עצם הציפייה לתנועה מעלה את מחירי האופציות, גם אם מחיר המניה עצמו כמעט לא השתנה.

לעומת זאת, בתקופות רגועות ללא אירועים משמעותיים, כאשר המדדים נעים בטווחים צרים יחסית, מחירי האופציות נוטים להיות נמוכים יותר.

במצבים קיצוניים כמו משבר פיננסי או אירוע גיאופוליטי משמעותי, התנודתיות בנכס הבסיס קופצת בצורה חדה. התנועות הופכות מהירות וגדולות יותר, והאופציות מתייקרות בהתאם — לא בגלל שמישהו יודע בוודאות לאן השוק ילך, אלא בגלל שהטווח האפשרי של התנועה גדל.

כאן נכנס לתמונה מדד ה-VIX.

מדד ה-VIX מכונה לעיתים “מדד הפחד”, אך בפועל הוא אינו מודד פחד באופן ישיר. ה-VIX מודד את רמת התנודתיות הגלומה באופציות על מדד S&P 500, והוא משקף את ציפיות השוק לתנודתיות ב-30 הימים הקרובים.

המדד מחושב על בסיס מחירי אופציות בפועל. כאשר משקיעים חוששים מתנודות חדות בשוק, הם נוטים לקנות יותר אופציות להגנה, בעיקר אופציות Put. הביקוש הזה מעלה את מחירי האופציות, וכאשר מחירי האופציות עולים — גם התנודתיות הגלומה עולה. כתוצאה מכך, מדד ה-VIX עולה.

לכן בתקופות של לחץ או אי־ודאות גבוהה, ה-VIX בדרך כלל מזנק. בתקופות רגועות יחסית, כאשר השוק נע בטווחים צרים ואין ציפייה לתנודות חריגות, מחירי האופציות נמוכים יותר וה-VIX יורד.

חשוב להדגיש: ה-VIX אינו אומר שהשוק עומד לרדת. הוא משקף ציפייה לתנועה חדה — לכל כיוון. זו הסיבה שהוא נחשב למדד של רמת אי־הוודאות בשוק, ולא למדד כיוון.

לסיכום, בשיעור הזה פירקנו את פרמיית האופציה לגורמים שמרכיבים אותה. ראינו שהפרמיה מורכבת מערך פנימי וערך זמן, שהזמן עצמו הוא רכיב מתומחר, שמצבי כסף מתארים את מצבה הנוכחי של האופציה, ושציפיות השוק לתנודתיות משפיעות באופן משמעותי על המחיר. ההבנה של המרכיבים האלו מסבירה מדוע אופציות מתנהגות כפי שהן מתנהגות, ומה עומד מאחורי השינויים במחיר שלהן. בשיעור הבא נעסוק ביווניות – הכלים שמאפשרים למדוד בצורה מספרית כיצד אופציה מגיבה לשינויים במחיר, בזמן ובתנודתיות.

תודה שצפיתם, ונתראה בשיעור הבא.

שלום לכולם

בשיעורים הקודמים למדנו מהי אופציה, כיצד היא בנויה, מהם סוגי האופציות, וממה מורכבת הפרמיה שלה. בשלב הזה כבר ברור שאופציה אינה מכשיר סטטי: המחיר שלה משתנה כל הזמן, ולעיתים משתנה גם כאשר מחיר נכס הבסיס עצמו כמעט ואינו זז. בשיעור הזה נעסוק בכלים שמאפשרים להבין ולמדוד את ההתנהגות הזו בצורה מסודרת. הכלים האלו נקראים ה“יווניות”, או The Greeks.

היווניות הן מדדים מספריים שמתארים את הרגישות של האופציה לגורמים שונים. במקום לומר באופן כללי שאופציה “עולה”, “יורדת” או “נשחקת”, היווניות מאפשרות לתאר בצורה מדויקת יותר איך מחיר האופציה צפוי להשתנות אם משתנה גורם מסוים, בהנחה ששאר הגורמים נשארים קבועים. חשוב להדגיש כבר בהתחלה: היווניות אינן תחזית למה שיקרה, אלא תיאור של רגישות במצב נתון.

היוונית הראשונה והמרכזית ביותר היא Delta (דלתא). דלתא מתארת את הרגישות של מחיר האופציה לשינוי במחיר נכס הבסיס. כלומר, היא עונה על השאלה: אם מחיר נכס הבסיס משתנה ביחידה אחת, לרוב בדולר, בכמה צפוי להשתנות מחיר האופציה. דלתא נמדדת כמספר, והיא משקפת יחס בין תנועת נכס הבסיס לבין תנועת האופציה.

 באופציות Call, הדלתא נעה בדרך כלל בין 0 ל־1. משמעות הדבר היא שככל שמחיר נכס הבסיס עולה, גם ערך האופציה נוטה לעלות. באופציות Put, הדלתא נעה בדרך כלל בין 0 ל־‎-1, משום שכאשר מחיר נכס הבסיס עולה, ערך האופציה נוטה לרדת. הדלתא אינה קבועה, והיא משתנה בהתאם למחיר נכס הבסיס, לזמן שנותר עד הפקיעה ולמצב הכסף של האופציה

היוונית השנייה היא Gamma (גמא). גמא מתארת את קצב השינוי של הדלתא. אם דלתא מתארת “כמה האופציה זזה”, גמא מתארת “כמה מהר הדלתא עצמה משתנה”. אפשר לחשוב על דלתא כמהירות, ועל גמא כתאוצה. כאשר הגמא גבוהה, שינוי קטן במחיר נכס הבסיס יכול לגרום לשינוי משמעותי בדלתא.

גמא נוטה להיות גבוהה במיוחד כאשר האופציה נמצאת בכסף(ATM), ונמוכה יותר כאשר האופציה רחוקה ממחיר המימוש (מחוץ לכסף OTM). המשמעות היא שבאזור מסוים, האופציה הופכת לרגישה מאוד לשינויים קטנים במחיר נכס הבסיס, וההתנהגות שלה יכולה להשתנות במהירות.

היוונית הבאה היא Theta (תטא). תטא מתארת את השחיקה של ערך האופציה כתוצאה מחלוף הזמן. כלומר, היא עונה על השאלה: בכמה צפוי מחיר האופציה להשתנות כאשר עובר יום אחד, בהנחה ששאר הגורמים אינם משתנים. כאן מתחבר ישירות המושג של ערך זמן שלמדנו בשיעור הקודם.

ברוב האופציות, התטא היא שלילית עבור קונה האופציה, משום שערך הזמן נשחק ככל שמתקרבים לפקיעה. גם אם מחיר נכס הבסיס אינו זז כלל, ערך האופציה משתנה כתוצאה מחלוף הזמן בלבד. תטא ממחישה בצורה ברורה שאופציה היא מכשיר שתלוי לא רק בכיוון, אלא גם בזמן.

היוונית הבאה היא Vega (וגא). ווגא מתארת את הרגישות של מחיר האופציה לשינויים בתנודתיות  הגלומה, או באנגלית,IV – Implied Vo  latility. כלומר, היא עונה על השאלה: אם ציפיות השוק לתנודתיות משתנות, בכמה צפוי להשתנות מחיר האופציה. ווגא גבוהה משמעותה ששינוי קטן בתנודתיות הגלומה יכול להשפיע בצורה ניכרת על הפרמיה.

ווגא מחברת בין מה שלמדנו על תנודתיות גלומה לבין התנהגות האופציה בפועל. גם כאן חשוב לזכור: לא מדובר בתחזית, אלא במדידת רגישות. שינוי בציפיות השוק לבדו יכול לשנות את מחיר האופציה, גם אם מחיר נכס הבסיס עצמו לא השתנה.
פש

היוונית האחרונה שנזכיר היא Rho (רו). רו מתארת את הרגישות של מחיר האופציה לשינויים בריבית. בפועל, עבור אופציות קצרות טווח ההשפעה הזו לרוב קטנה יחסית, אך באופציות ארוכות טווח היא יכולה להיות משמעותית יותר. חשוב להכיר את רו כחלק מהתמונה הכוללת, גם אם ההשפעה שלה אינה תמיד מרכזית.

נקודה חשובה במיוחד היא שהיווניות אינן פועלות בנפרד. כל אופציה מושפעת בו־זמנית מכל היווניות. כאשר מחיר נכס הבסיס משתנה, הדלתא משתנה, ולכן גם הגמא רלוונטית. במקביל, הזמן עובר והתטא משפיעה, וציפיות השוק יכולות להשתנות ולהשפיע דרך הווגא. לכן, היווניות יוצרות יחד תמונה דינמית אחת, ולא רשימת מדדים נפרדת.

המטרה של השיעור הזה אינה לזכור ערכים מספריים, אלא להבין מה כל יוונית מודדת ואיזה סוג של שינוי היא מתארת. ברגע שההיגיון הזה ברור, ניתן להבין טוב יותר למה אופציה מתנהגת בצורה מסוימת גם כאשר המחיר נראה “לא זז”.

לסיכום, בשיעור הזה הכרנו את ה“יווניות” ככלים לניתוח רגישות של אופציות. ראינו שדלתא מתארת רגישות למחיר נכס הבסיס, גמא את קצב השינוי של הדלתא, תטא את השחיקה בזמן, ווגא את הרגישות לתנודתיות, ורו את ההשפעה של הריבית. ההבנה של היווניות היא שלב מרכזי לפני מעבר לאסטרטגיות, משום שהיא מאפשרת להבין מה באמת מניע את השינויים במחיר האופציה. בשיעור הבא נתחיל לחבר את הכלים האלו לשימושים יישומיים, ונעבור לאסטרטגיות מסחר נפוצות.

תודה שצפיתם, ונתראה בסרטון הבא.

שלום לכולם

עד עכשיו עסקנו בהבנת המכשיר עצמו: מהי אופציה, כיצד היא בנויה, איך מתומחרת הפרמיה, ואיך היווניות מתארות את הרגישות של האופציה לשינויים שונים. אחד היתרונות המרכזיים של אופציות כמוצר פיננסי הוא הגמישות שהן מאפשרות. באמצעות אופציות ניתן לבנות פוזיציות שמטרתן להרוויח לא רק כאשר נכס הבסיס עולה, אלא גם כאשר הוא יורד, ולעיתים אפילו כאשר המחיר כמעט ואינו זז כלל. כלומר, אופציות מאפשרות לבטא מגוון רחב של ציפיות לגבי התנהגות נכס הבסיס, ולנסות להפיק רווח מהציפייה הזו באמצעות מבנים שונים של פוזיציות.

בשיעור הזה נתקדם לשלב הבא ונבחן כיצד אופציות משולבות בפועל למבנים שונים, שנקראים אסטרטגיות. המטרה של השיעור אינה ללמד כיצד לבצע פעולה מסוימת, אלא להבין את ההיגיון המבני שמאחורי האסטרטגיות הנפוצות, ואת האופן שבו שילוב של אופציות יוצר צורת התנהגות שונה של הפוזיציה.

אסטרטגיית אופציות היא שילוב מוגדר של אופציה אחת או יותר, ולעיתים גם של נכס בסיס, כך שהפוזיציה כולה מתנהגת בצורה מסוימת בתרחישי מחיר שונים. חשוב להבין שההבדל בין אסטרטגיות אינו במכשיר עצמו – אופציות Call ו־Put תמיד נשארות אותן אופציות – אלא באופן שבו מחברים ביניהן, ובאיזה סוג של זכות או התחייבות בוחרים לשלב.

הקבוצה הראשונה של אסטרטגיות נקראת אסטרטגיות מבוססות פרמיה. אלו מבנים שבהם מתקבלת פרמיה מראש, ובתמורה נלקחת התחייבות עתידית מסוימת. הרעיון המבני כאן הוא שהפוזיציה מוותרת מראש על חלק מתרחישי ההתנהגות האפשריים, ובתמורה מקבלת פרמיה ידועה מראש.

אחת האסטרטגיות המרכזיות בקבוצה זו היא Covered Call. הרעיון המבני של Covered Call הוא שילוב של החזקה בנכס בסיס יחד עם כתיבה של אופציית Call על אותו נכס. כלומר, נכס הבסיס מוחזק בפועל, ובמקביל קיימת התחייבות למכור אותו במחיר מימוש שנקבע מראש, אם הצד השני יבחר לממש את האופציה.

במבנה כזה, כל עוד מחיר נכס הבסיס נשאר מתחת למחיר המימוש, האופציה אינה ממומשת והפוזיציה מתנהגת בדומה להחזקת נכס רגילה, בתוספת הפרמיה שהתקבלה. אם מחיר נכס הבסיס עולה מעל מחיר המימוש, ההתנהגות משתנה משום שקיימת התחייבות למכור את הנכס במחיר שנקבע מראש. כך המבנה עצמו מגדיר מראש אילו תרחישים רלוונטיים ואילו אינם.

דוגמה פשוטה למבנה כזה היא קנייה של 100 מניות של חברה מסוימת, ובמקביל מכירה, כלומר כתיבה, של אופציית Call אחת. אופציה אחת בדרך כלל מייצגת חשיפה ל-100 מניות, ולכן היא מתאימה בדיוק לכמות המניות שמוחזקת.

נניח שמחיר המניה כרגע הוא 100 דולר. אנחנו קונים 100 מניות במחיר הזה, ובמקביל כותבים אופציית Call עם מחיר מימוש של 110 דולר. על כתיבת האופציה אנחנו מקבלים פרמיה של 3 דולר למניה. מכיוון שהאופציה מייצגת 100 מניות, הפרמיה הכוללת שקיבלנו היא: 3 דולר כפול 100 מניות, כלומר 300 דולר.

עכשיו נבחן שני מצבים אפשריים ביום הפקיעה.

במצב הראשון, מחיר המניה נשאר מתחת למחיר המימוש. נניח שמחיר המניה עלה ל-105 דולר. במצב כזה הקונה של האופציה לא יממש אותה, כי אין לו סיבה לקנות ב-110 משהו ששווה בשוק 105. האופציה פשוט פוקעת, ואנחנו שומרים את הפרמיה שקיבלנו. בנוסף, המניה עצמה עלתה מ-100 ל-105 דולר. העלייה היא 5 דולר למניה. על 100 מניות זה רווח של 500 דולר. אם מוסיפים לכך את הפרמיה שקיבלנו מהאופציה, שהיא 300 דולר, הרווח הכולל בפוזיציה הוא 800 דולר.

עכשיו נסתכל על המצב השני. נניח שביום הפקיעה מחיר המניה עלה ל-120 דולר. במצב כזה הקונה של האופציה צפוי לממש אותה, ואנחנו מחויבים למכור את המניות במחיר המימוש שנקבע מראש, כלומר 110 דולר. המניה נקנתה ב-100 ונמכרת ב-110, כלומר רווח של 10 דולר למניה. על 100 מניות מדובר ברווח של 1,000 דולר. גם כאן אנחנו שומרים את הפרמיה שקיבלנו מהאופציה, שהיא 300 דולר. לכן הרווח הכולל בפוזיציה הוא 1,300 דולר.

הנקודה החשובה היא שה-Covered Call מאפשר להפיק הכנסה נוספת מהפרמיה, כל עוד אנחנו מחזיקים את המניה. מצד שני, אם המניה עולה הרבה מעל מחיר המימוש, אנחנו עדיין מחויבים למכור אותה במחיר שנקבע מראש, ולכן הרווח מעל נקודה זו מוגבל.

אסטרטגיה נוספת בקבוצה זו היא Cash Secured Put. כאן המבנה שונה: לא מחזיקים נכס ומתחייבים למכור אותו, אלא כותבים אופציית Put ובמקביל מחזיקים מזומן בהיקף שמתאים למחיר המימוש. בפועל, המשמעות היא התחייבות אפשרית לקנות את נכס הבסיס במחיר קבוע מראש אם האופציה תמומש.

במבנה כזה, כל עוד מחיר נכס הבסיס נשאר מעל מחיר המימוש, האופציה אינה ממומשת והפוזיציה מתבטאת בעיקר בקבלת הפרמיה. אם מחיר נכס הבסיס יורד מתחת למחיר המימוש, קיימת התחייבות לרכוש את הנכס במחיר שנקבע. גם כאן, המבנה מגדיר מראש את אופן ההתנהגות של הפוזיציה בתרחישים שונים.

האסטרטגיה הזו נפוצה מאוד בקרב משקיעים בארצות הברית, משום שהיא משתלבת בצורה טבעית עם גישה של השקעה ארוכת טווח. ההיגיון מאחורי האסטרטגיה פשוט: יש משקיעים שמעוניינים לרכוש מניה מסוימת, למשל META או מניה אחרת, אבל לדעתם המחיר הנוכחי בשוק גבוה מדי ביחס למחיר שבו הם היו רוצים להיכנס להשקעה.

במקום פשוט להמתין בצד עד שהמחיר ירד, אותם משקיעים כותבים אופציות Put במחיר מימוש שמייצג מבחינתם מחיר כניסה נוח יותר. בזמן שהם ממתינים, הם מקבלים את הפרמיה מהאופציה כמעין תזרים נוסף.

נניח לדוגמה שמניית META נסחרת ב-350 דולר, ומשקיע היה שמח לקנות אותה רק אם תגיע לאזור 320 דולר. במקום לחכות בלי לעשות דבר, הוא יכול לכתוב אופציית Put עם מחיר מימוש של 320 דולר. על כתיבת האופציה הוא מקבל פרמיה, כלומר הכנסה מיידית עבור ההתחייבות האפשרית לקנות את המניה במחיר הזה.

אם עד הפקיעה מחיר המניה נשאר מעל 320 דולר, האופציה לא תמומש והמשקיע שומר את הפרמיה שקיבל. במצב כזה הוא לא קנה את המניה, אבל הוא כן קיבל תזרים מהפרמיה בזמן ההמתנה.

לעומת זאת, אם מחיר המניה יורד מתחת ל-320 דולר והאופציה ממומשת, המשקיע רוכש את המניה במחיר המימוש שנקבע מראש. מבחינתו זהו בדיוק המחיר שבו הוא מלכתחילה היה מוכן להיכנס להשקעה. כך הוא למעשה נכנס ללונג במניה במחיר שתכנן, ובינתיים גם קיבל פרמיה עבור ההמתנה.

זו הסיבה שאסטרטגיית Cash Secured Put נתפסת אצל משקיעים רבים כדרך לנסות להיכנס לנייר במחיר יעד מוגדר מראש, תוך יצירת תזרים נוסף בתקופה שבה הם ממתינים שהמחיר יגיע  לרמה שנוחה להם להשקעה.

קבוצה נוספת של אסטרטגיות היא מרווחים, או באנגלית Spreads. הרעיון המרכזי במרווחים הוא שימוש בשתי אופציות או יותר כדי להגדיר טווח ברור של התנהגות, במקום חשיפה פתוחה. כלומר, במקום להחזיק אופציה אחת בלבד ולחשוף את הפוזיציה לתרחישים רחבים, משלבים אופציה נוספת שמגבילה מראש את הרווח וההפסד האפשריים.

אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר היא Vertical Spread. במבנה כזה קונים אופציה אחת וכותבים אופציה אחרת מאותו סוג, אך עם מחיר מימוש שונה ובאותו תאריך פקיעה. כך נוצרת פוזיציה שבה קיימת זכות מצד אחד והתחייבות מצד שני, במחירים שונים, וטווח התוצאות האפשריות מוגדר מראש.

לדוגמה, מרווח עולה באמצעות אופציות Call, הנקרא Bull Call Spread. נניח שמניה נסחרת ב-100 דולר ומשקיע מעריך שהמחיר יעלה בצורה מתונה. הוא יכול לקנות אופציית Call עם מחיר מימוש 100 דולר ובמקביל לכתוב אופציית Call עם מחיר מימוש 110 דולר. כך הוא נהנה מעלייה במחיר מעל 100, אך הרווח מוגבל כאשר המחיר עובר את 110 משום שהאופציה שנכתבה מתחילה  לקזז את הרווח.

עם זאת, משקיעים מקצועיים רבים מעדיפים לבנות מרווח עולה דווקא באמצעות אופציות Put, במבנה שנקרא Bull Put Spread. במקרה כזה כותבים אופציית Put עם מחיר מימוש 100 דולר ובמקביל קונים אופציית Put עם מחיר מימוש 90 דולר. המבנה הזה מבטא ציפייה לכך שהמניה תישאר מעל אזור 100 דולר. הסיבה שמשקיעים רבים מעדיפים מבנה כזה היא שערך הזמן פועל לטובתם. מכיוון שהפוזיציה מבוססת על כתיבת אופציה, שחיקת הזמן באופציה פועלת לטובת הכותב, ולכן גם אם מחיר המניה לא זז הרבה, הפוזיציה יכולה להרוויח ככל שמתקרבים לפקיעה.

אפשר לבנות גם מרווח יורד. לדוגמה Bear Call Spread, שבו כותבים אופציית Call עם מחיר מימוש נמוך יותר וקונים אופציית Call עם מחיר מימוש גבוה יותר. המבנה הזה מבטא ציפייה לכך שמחיר המניה לא יעלה מעבר לטווח מסוים. אפשר ליצור מרווח יורד גם באמצעות אופציות Put במבנה שנקרא Bear Put Spread, שבו קונים Put במחיר מימוש גבוה וכותבים Put במחיר מימוש נמוך.

המשותף לכל המרווחים הוא שהם מאפשרים להגדיר מראש את טווח הרווח וההפסד של הפוזיציה. במקום חשיפה פתוחה לתנועות גדולות בשוק, המשקיע בונה מבנה שמבטא ציפייה ברורה לגבי טווח המחירים האפשרי של נכס הבסיס.

קבוצה נוספת היא אסטרטגיות תנודתיות, שבהן המיקוד אינו בכיוון שאליו נכס הבסיס ינוע, אלא בעצם עוצמת התנועה. שתי אסטרטגיות נפוצות בקבוצה זו הן Straddle ו־Strangle. 

ב־Straddle משולבות אופציית Call ואופציית Put עם אותו מחיר מימוש. המבנה הזה יוצר פוזיציה שמגיבה בעיקר לתנועות חדות במחיר נכס הבסיס, ללא תלות בכיוון. דוגמה מצוינת לכך היא לאחר פרסום דוחות כספיים, כאשר יש חברות שמגיבות בתנועה חדה למעלה או למטה.אם המחיר נשאר קרוב למחיר המימוש, ההתנהגות מוגבלת. אם מתרחשת תנועה חדה למעלה או למטה, אחת מהאופציות הופכת לבעלת ערך משמעותי ומתחילה לפצות על עלות האופציה השנייה. לכן, עיקר הרווחיות בפוזיציה זו נובע מעוצמת התנועה במחיר – ולא מכיוונה.

ב־Strangle המבנה דומה, אך מחירי המימוש של ה־Call וה־Put רחוקים יותר זה מזה. המשמעות היא שהפוזיציה מושפעת רק מתנועות חדות יותר במחיר נכס הבסיס. גם כאן, המבנה מגדיר מראש באילו תרחישים הפוזיציה מגיבה בצורה משמעותית.

לבסוף, קיימות אסטרטגיות דשדוש, שבהן המטרה המבנית היא להגדיר מראש טווח מחירים שבו הפוזיציה מתנהגת בצורה יציבה יחסית, כל עוד מחיר נכס הבסיס אינו מבצע תנועה חדה. אחת האסטרטגיות המוכרות בקבוצה זו היא Iron Condor.

Iron Condor הוא מבנה שמשלב ארבע אופציות: שתיים שמגדירות גבול תחתון ושתיים שמגדירות גבול עליון. השילוב הזה יוצר טווח מחירים מרכזי שבו ההתנהגות של הפוזיציה יציבה יחסית. כאשר מחיר נכס הבסיס יוצא מהטווח, ההתנהגות משתנה, אך גם אז היא מוגדרת מראש ולא פתוחה לחלוטין.
בנוסף, חשוב להדגיש נקודה פרקטית שקשורה לסוג המימוש. באופציות אמריקאיות, כאשר אופציה נמצאת בתוך הכסף, ניתן לממש אותה בכל רגע עד הפקיעה. זהו מאפיין חשוב של המבנה, שיש לו השלכות על ההתנהגות בפועל של אסטרטגיות מסוימות.

חשוב להבין נקודה נוספת כאשר עובדים עם אסטרטגיות שמורכבות מכמה אופציות, במיוחד כאשר מדובר באופציות על מניות ותעודות סל בארצות הברית. אופציות אלו הן בדרך כלל אופציות אמריקאיות, כלומר ניתן לממש אותן בכל רגע עד תאריך הפקיעה. המשמעות היא שהצד השני בעסקה יכול לבחור לממש את האופציה מוקדם מהצפוי.

כאשר מדובר באופציה בודדת, מימוש מוקדם בדרך כלל אינו משנה באופן דרמטי את מבנה הפוזיציה. אך כאשר עובדים עם אסטרטגיות שמורכבות משתי אופציות או יותר, כמו מרווחים או מבנים מורכבים אחרים, מימוש מוקדם של אחת האופציות עלול לשנות לחלוטין את הפוזיציה.

במצב כזה למעשה מתפרקת האסטרטגיה המקורית. במקום מבנה מאוזן שמורכב משתי “רגליים”, כלומר שתי אופציות שעובדות יחד, רק אחת מהן ממומשת. הפוזיציה שנשארת כבר אינה האסטרטגיה המקורית שתוכננה מראש, אלא חשיפה חלקית ולא מאוזנת לנכס הבסיס.

לדוגמה, אם משקיע בנה מרווח שמורכב מאופציה שנקנתה ואופציה שנכתבה, והאופציה שנכתבה ממומשת מוקדם, ייתכן שהמשקיע ימצא את עצמו פתאום עם פוזיציה בנכס הבסיס עצמו, או עם אופציה אחת בלבד שנותרה פתוחה. במצב כזה פרופיל הסיכון של הפוזיציה משתנה באופן משמעותי, ולעיתים יש צורך להגיב במהירות כדי לאזן מחדש את החשיפה.

זו נקודה חשובה במיוחד במסחר באופציות על מניות ותעודות סל בארצות הברית, משום שהאופציות שם הן לרוב אמריקאיות. המשמעות היא שמימוש מוקדם הוא אפשרות אמיתית שיכולה להתרחש בכל רגע, במיוחד כאשר האופציה נמצאת עמוק בתוך הכסף או כאשר יש גורמים נוספים כמו חלוקת דיבידנד שמתקרבת.

לסיכום, בשיעור הזה בחנו אסטרטגיות מסחר נפוצות דרך ההיגיון המבני שעומד מאחוריהן. ראינו כיצד אסטרטגיות מבוססות פרמיה, מרווחים, אסטרטגיות תנודתיות ואסטרטגיות דשדוש הן כולן ביטויים שונים של אותו עולם אופציות, וכיצד המבנה עצמו הוא זה שמגדיר מראש את אופן ההתנהגות של הפוזיציה בתרחישים שונים.

בשיעור הבא נעבור מהתיאוריה אל המציאות, ונבחן כיצד עולם האופציות מתנהג במצבים אמיתיים בשוק. נסתכל על מקרים בולטים מההיסטוריה של השווקים, כמו קריסת קרן LTCM, פרשת GameStop ואירועי קיצון בשווקים, ונראה אילו תובנות אפשר להפיק מהם לגבי מינוף, סיכון והתנהגות אנושית במסחר.

תודה שצפיתם, ונתראה בסרטון הבא!

שלום לכולם!

עד עכשיו הקורס עסק בעיקר בהבנה שיטתית של עולם האופציות: מבנה, תמחור, יווניות, אסטרטגיות ופסיכולוגיה. בשיעור הזה נעשה צעד נוסף ונבחן כיצד כל הידע הזה בא לידי ביטוי במצבים אמיתיים שהתרחשו בשווקים. המטרה אינה לספר סיפורים לשם הסיפור, אלא להפיק מהם תובנות ברורות לגבי סיכון, מינוף, התנהגות אנושית והאופן שבו שווקים יכולים להתנהג בתנאי קיצון.

הסיפור הראשון הוא קריסת קרן LTCM. קרן Long-Term Capital Management הוקמה על ידי אנשי אקדמיה ומסחר מהשורה הראשונה, כולל זוכי פרס נובל. הקרן השתמשה במודלים מתמטיים מתקדמים ובאסטרטגיות מורכבות, שחלקן כללו שימוש משמעותי בנגזרים ואופציות. במשך תקופה מסוימת, האסטרטגיות הניבו תוצאות עקביות, והקרן גדלה במהירות.

הבעיה לא הייתה רק במודלים עצמם, אלא גם בהנחות שעליהן הם התבססו ובמבנה הסיכון של הקרן. המודלים הניחו שהתנהגות השוק תישאר בתוך טווחים היסטוריים מסוימים. כאשר התרחשו אירועים חריגים והקורלציות בין נכסים השתנו בחדות, הסיכון האמיתי התגלה במלוא עוצמתו. בנוסף לכך, הקרן פעלה עם מינוף גבוה מאוד, מה שהגדיל בצורה משמעותית את ההשפעה של כל תנועה בשוק. כאשר התנאים בשוק השתנו במהירות, המינוף הגבוה יחד עם חוסר יכולת לצאת מפוזיציות במהירות הובילו לקריסה מהירה של הקרן.

חשוב לציין שקרן LTCM לא קרסה רק בגלל הנחות שגויות במודלים. היו גורמים נוספים, כמו מינוף חריג ומבנה סיכונים מורכב מאוד.

השיעור המרכזי מהמקרה הזה הוא שמודלים, מתקדמים ככל שיהיו, אינם מבטלים סיכון. אופציות ונגזרים מאפשרים בניית מבנים מתוחכמים, אך כאשר המציאות חורגת מההנחות, המבנה כולו עלול להיפגע. זהו חיבור ישיר למה שלמדנו על יווניות, קורלציות וניהול סיכונים.

הסיפור השני הוא הטירוף של GameStop. במקרה הזה ראינו תופעה שונה לחלוטין: שילוב של משקיעים פרטיים, רשתות חברתיות, ואופציות קצרות טווח, שהובילו ל־Short Squeeze חריג בעוצמתו.  השימוש המאסיבי באופציות Call יצר אפקט שרשרת. כשמשקיעים קנו כמויות גדולות של אופציות Call, מי שמכר להן את האופציות נאלץ לקנות את המניה עצמה כדי להגן על עצמו מעליית מחיר. הקניות האלה דחפו את המניה למעלה, מה שחייב אותם לקנות עוד מניות. במקביל, משקיעים שהחזיקו בשורט נלחצו מהעליות וסגרו פוזיציות בקנייה. כך נוצר כדור שלג שבו גם שוק האופציות וגם שוק המניה הזינו את העלייה – והמחיר זינק בעוצמה חריגה.

במקרה של GameStop, המבנה של שוק האופציות תרם להאצת התנועה. כאשר נרכשו אופציות Call רבות, גורמים שונים בשוק נדרשו להתאים את החשיפה שלהם, מה שהגביר את הביקוש למניה עצמה. התהליך הזה הדגים כיצד אופציות אינן רק נגזרת פסיבית של מחיר נכס הבסיס, אלא יכולות להשפיע בפועל על הדינמיקה של השוק.
השיעור המרכזי מהמקרה הזה הוא כוחו של מינוף פסיכולוגי. שילוב של FOMO, קהילתיות ולחץ קצר טווח יכול להוביל לתנועות קיצון, גם כאשר אין שינוי מהותי בערך הכלכלי של החברה. זהו   חיבור ישיר לשיעור על פסיכולוגיה ומשמעת עצמית.

הסיפור השלישי עוסק באירועי “ברבור שחור”, כלומר אירועים חריגים שקשה לחזות מראש, אך בעלי השפעה דרמטית. משבר 2008 ומשבר הקורונה הם דוגמאות מובהקות לכך. בשני המקרים, השווקים חוו תנודות חדות, קפיצות קיצוניות בתנודתיות, ושינויים חדים בתמחור אופציות.

באירועים כאלה, התנודתיות הגלומה מזנקת, ערך הזמן מתנהג בצורה חריגה, ומבנים שנראים “יציבים” בתנאים רגילים מתנהגים אחרת לגמרי. אופציות מדגימות כאן את תפקידן ככלי שמשקף פחד, אי־ודאות וציפיות, ולא רק כנגזרת טכנית של מחיר.
 השיעור המרכזי מאירועי קיצון הוא שאי־ודאות אינה סימטרית. השוק יכול להשתנות מהר יותר, חזק יותר וחד יותר ממה שמודלים או ניסיון עבר מרמזים. לכן, הבנה של מבנה אופציות, יחד עם משמעת וניהול סיכונים, חשובה במיוחד בתרחישים שבהם “הכול קורה בבת אחת”.

 לבסוף, חשוב להבין גם את תפקידן של הבורסות והגופים המארגנים את שוק הנגזרים. גופים כמו CBOE, CME ו־EUREX אינם רק בורסאות למסחר, אלא מערכות שמגדירות סטנדרטים, תנאים חוזיים, מנגנוני סליקה ובקרת סיכון. במצבי קיצון, מנגנונים אלו הם חלק קריטי בייצוב המערכת הפיננסית.לסיכום, בשיעור הזה ראינו כיצד עולם האופציות פועל במציאות, לא רק על הנייר. קריסת LTCM הדגישה את מגבלות המודלים והמינוף, פרשת GameStop המחישה את הכוח של פסיכולוגיה ואופציות קצרות טווח, ואירועי ברבור שחור הראו כיצד השוק מתנהג בתנאי קיצון. בנוסף, הבנו את תפקידם של הגופים המארגנים בשמירה על יציבות השוק. החיבור בין תיאוריה למציאות הוא זה שהופך ידע טכני להבנה עמוקה, וזהו השלב שמסכם את הקורס כולו.

תודה רבה שצפיתם, ובהצלחה!